סיפור היווסדו של היישוב הצפוני ביותר במדינת ישראל מושבת איכרים חקלאית שהיתה למרכז תיירותי על גבול ישראל –לבנון.
נכון לשנת 2013 מטולה היא מועצה מקומית אשר שטח שיפוטה משתרע על פני כעשרת אלפים דונם ומספר התושבים בה עומד על כ-1,600 איש. רבים מתושבי המועצה מתפרנסים בדרך זו אחר אחרת מענף האירוח הכפרי (מתבסס בעיקר על תיירות פנים), מצב עניינים שהיה ככל הנראה מפתיע לא מעט את מייסדי היישוב בסוף המאה ה-19.
האדמות עליה הוקמה המושבה מטולה נרכשו בשנת 1893 על ידי פטרון היישוב הציוני בא"י- הברון אדמונד רוטשילד אשר נודע גם בכינוי "הנדיב הידוע". בעליה הקודמים של הקרקע היה עשיר נוצרי-מרוני מלבנון ובעסקת המכירה קיבל הברון (וחברת יק"א אותה הקים) גם את האריסים על האדמות- תושביו הדרוזים של כפר בשם – אומטולה (אשר סיפק את ההשראה לשמו של היישוב היהודי החדש). בתחילה עשתה חברת יק"א נסיון להקים ישוב מעורב דרוזי-יהודי, אולם משזה לא צלח הועמדה הקרקע לטובת מתיישבים יהודים בלבד.
ב-1896 עלו כ-60 משפחות על הקרקע והקימו את המושבה מטולה. משפחות המייסדים היו ברובן בני הדור הצעיר במושבות הותיקות בישראל: ראשון לציון וזיכרון יעקב, אשר לא הצליחו להקים לעצמם נחלה במקום מגוריהם הקודם. אדמתה של מטולה הייתה קרקע חקלאית פורייה ובהתאם לחזון הציוני הוקם היישוב כמושבת איכרים אשר פרנסתה מושתת על עיבוד הקרקע. אל מול היתרון הגלום באיכות הקרקע נאלצו המתיישבים להתמודד עם שורה לא קטנה של מגרעות במיקומו של היישוב החדש. המרחק מישובים יהודים אחרים, היעדר תשתיות תחבורה ואחרות והקרבה לישובים ערבים עוינים יצרו תנאי מחייה קשים למדי בשנים הראשונות לתולדות המושבה, אולם למרות כל אלה המשיכו המתיישבים לדבוק בקרקע.
הסכם סייכס-פיקו שנחתם בין בריטניה לצרפת במלחמת העולם הראשונה, הביא לכך שמטולה נכללה בתחום שלטונו של המנדט הצרפתי ולא של המנדט הבריטי (אשר שלט על מרבית שטחה של א"י ובהתאם על מרבית היישוב הציוני). הבידוד משאר היישוב הציוני החמיר מאוד את הסכנה הביטחונית לשלומם של תושבי מטולה, שהייתה לא מבוטלת עוד לפני כן. ב-1920, בלית ברירה, נטשו התושבים את מטולה וברחו לשטח המנדט הבריטי. מו"מ בין בריטניה לצרפת הביא מאוחר יותר לשרטוט מחודש של הגבול, מטולה הועברה לתחום המנדט הבריטי והתושבים שבו לבתיהם ב-1923.
בעקבות הסכם שביתת הנשק עם לבנון לאחר מלחמת העצמאות איבדו איכרי מטולה קרקעות חקלאיות בהיקף נרחב אש נותרו בשטח לבנון ועל כן זכו לפיצוי מטעם המדינה בדמות קרקע חקלאית בעמק החולה. במהלך שנות ה-50 נהנתה מטולה מקצב פיתוח מהיר ומהשקעה של מוסדות הממשלה בתשתיות באיזור (כחלק ממהלך לחיזוק ישובי הגבול), במקביל מטעי הפירות הנשירים אשר ניטעו על אדמות היישוב, הניבו הכנסות נאות וחלק לא מבוטל ממשפחות איכרי מטולה היו למשפחות אמידות ומבוססות (בקנה מידה של אותם שנים) ובנו לעצמם בתים יפים וגדולים. העשורים לאחר מכן היו מוצלחים פחות, הרעה מתמשכת במצב הביטחוני פגעה בשגרת החיים של התושבים, הפריעה לעיבוד הקרקעות החקלאיות וחיסלה ניסיונות להקמת תשתית תיירותית ביישוב.
ב-1982 לאחר מלחמת לבנון הראשונה חלה הטבה משמעותית במצב הבטחוני, אולם מנגד הפעילות החקלאית ספגה מכה כלכלית קשה, כחלק ממשבר כללי של כל המגזר החקלאי בישראל בשנות ה-80. באותה תקופה הוברר לתושבים כי חובה עליהם לבסס מקורות פרנסה חלופיים ולא להישען על החקלאות בלבד. הנוף הירוק, שפע מקורות המים, הקרבה ליעדי טיולים ידועים והשלווה הכפרית הפכו את ענף האירוח לבחירה המתבקשת. במהלך שנות ה-80 וביתר שאת בשנות ה-90, הוקמו בנחלות רבות במושבה, לצד בתי המגורים גם צימרים, יחידות אירוח ועסקים נוספים בתחום האירוח הכפרי. בשיאו של תהליך זה הפכה מטולה ליישוב אשר פרנסת תושביו תלויה במידה ניכרת בענף התיירות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה