העיר נס ציונה ממוקמת בשפלת החוף, האיזור המחבר בין מישור החוף הדרומי לשפלה. מספר התושבים בעיר עומד כיום על כ- 44,000 איש. שם העיר שאוב מפסוק בספר ירמיהו: "שאו-נס ציונה העיזו אל-תעמדו"
תחום שיפוטה של העיר משתרע על פני כ-17,000 דונם, כמה אלפי דונמים מכך הם שטחי בור וחלקות קרקע חקלאית מעובדת. נתון זה מפתיע מעט לאור העובדה כי מעט מאוד מעשרות אלפי תושבי העיר מתפרנסים מעיבוד קרקע חקלאית או מעיסוק נלווה לחקלאות. על כן ניתן להניח כי בסיס הנתון בעברה של נס ציונה כישוב חקלאי אשר תושביו מתפרנסים מעיבוד קרקעות חקלאיות במגוון ענפי חקלאות שונים.
קרקעות נס ציונה נרכשו בשנת 1882 על ידי ראובן לרר, יהודי ציוני דתי מאודסה. הקרקעות הועברו לבעלותו של לרר בעסקת חליפין עם גרמני תושב א"י אותו פגש באודסה – תמורת 20,000 דונם בסמוך לאודסה קיבל לרר כ-2,000 דונם בוואדי ח'נין בארץ ישראל. העסקה חייבים להודות לא הייתה מוצלחת במיוחד, הן בשל ההפרש בהיקף הקרקעות והן בשל מצג שווא לגבי מיקום האדמות. לרר שלא ביקר בא"י והיה ככל הנראה אדם נותן אמון במיוחד, היה תחת הרושם שהוא רוכש קרקע חקלאית פורייה בסמוך לעיר הקודש ירושלים. זמן קצר לאחר ביצוע העסקה הגיע לרר עם משפחתו לארץ ישראל ועלה על הקרקע, או אז התברר לו כי האחוזה החקלאית שרכש היא למעשה אדמות רחוקות מירושלים ועליהן פרדס לא מטופל, עם באר לא פועלת ומבנה מגורים מט לנפול.
לאחר האכזבה הראשונית החליט לרר להפוך את הלימונים ללימונדה, והוא ובני משפחתו השקיעו את כל מרצם בפיתוח האדמות- הבאר הוחזרה לפעילות, המבנה שופץ ועצי ההדרים החלו לקבל טיפול מתאים. מאוחר יותר החלו בני המשפחה לעסוק גם בכוורנות. בשנים לאחר מכן הצטרפה למשפחת לרר גם משפחת אחותו של ראובן. תנאי החיים באיזור לא היו קלים במיוחד ומשפחת לרר נאלצה להתמודד עם יחס עוין מצד תושבי כפרים ערבים בסביבה.
על מנת להתמודד טוב יותר עם קשיי הקיום ואולי גם מטעמי בדידות החליטה משפחת לרר להפוך את חוות הבודדים שלה ליישוב קטן ובשנת 1887 הציעו ליהודי א"י לרכוש חלקות קרקע בנחלה המשפחתית. בשנים לאחר מכן עלו על הקרקע 10 משפחות נוספות. ב-1890 רכש עסקן ציוני בשם מיכאל הלפרן כ-370 דונם מאדמות המשפחה והקצה אותן להקמת מושבת פועלים חקלאית חדשה, אותה בחר לכנות – נס ציונה. בשנים לאחר מכן נוספו עוד ועוד תושבים ליישוב החדש, אדמות נוספות נרכשו מבעלי קרקעות ערבים ואלה שימשו להרחבת שטחי המגורים ביישוב ולהרחבת הקרקעות החקלאיות המעובדות.
אל תוך העשור השני במאה ה-20 החלה נס ציונה ללבוש דמות של מושבה חקלאית מאורגנת ומתפתחת מן המניין. קפיצת המדרגה המשמעותית בפיתוח המושבה נעשתה בתום מלחמת העולם הראשונה, עם השלטת שלטון המנדט הבריטי – נוספו מבני ציבור, פותחו תשתיות תחבורה ומים ועוד.
בסיום מלחמת העצמאות סופחו אל שטח נס ציונה קרקעות של כפרים ערביים סמוכים אשר תושביהם ברחו/גורשו במהלך המלחמה, תוספת הקרקעות נוצלה לשני צרכים עיקריים: בניית שכונות מגורים חדשות והגדלת היקף השטחים החקלאיים אותם מסרה המדינה החדשה לידי החקלאים הוותיקים ביישוב. שכונות המגורים החדשות, לצד מעברה שהוקמה בשטח היישוב שימשו לקליטת אלפי משפחות עולים ממדינות שונות שהגיעו באותן שנים לישראל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה